נפלה ברחוב ותבעה את העירייה 

עניינו של פסק הדין: 

​

השאלה הדרושה הכרעה היא, האם ניתן לקבוע שאופן הצבת מבני הבטון מהווה מפגע, כטענת התובעת, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעות, שמבני בטון מעין אלו שנועדו לחסום חניית רכבים לא מהווים מפגע.

בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של העירייה שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחן. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת.

 

מתוך פסק הדין:

 

אף שלכתחילה חלקו הנתבעות על אופן התרחשות התאונה, בסיכומיו, בהגינות רבה, טען ב"כ הנתבעות "אני לא חולק על אירוע התאונה, אני לא מטיל, ולא הטחתי בתובעת שהיא חס וחלילה משקרת. לא הטחתי בפניה ולא טענתי שהיא בונה אירוע אחר ומלבישה אותו על מפגע. אבל באותה הגינות, אני טוען שהיא גם לא הוכיחה בשום אופן, התרשלות של העירייה" (פרוטוקול דיון מיום 31/3/19 עמ' 36 שורות 16-13).

 

הדברים נטענו לא בכדי, לאחר שמיעת עדות התובעת, שכן ניתן היה להתרשם שמדובר בעדות מהימנה והתובעת מספרת את הדברים כהוויתם. השאלה הדרושה הכרעה לפיכך היא האם ניתן לקובע שאופן הצבת מבני הבטון מהווה מפגע, כטענת התובעת, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעות, שמבני בטון מעין אלו שנועדו לחסום חניית רכבים לא מהווים מפגע.

 

כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק [פורסם בנבו] (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שהצבת מבנה בטון נמוך על גבי מדרכה המהווה מעבר עשוי להקים מפגע. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו, שכן כפי שהעיד נציג העירייה וכפי שניכר מאופן הצבת מבני הבטון, הייתה לכאורה מטרה חיובית בהצבתם – מניעת חניית רכבים  על גבי המדרכה, דבר העשוי להוות מפגע כשלעצמו.

 

אכן, ניתן לקבוע, כי קיימות נסיבות בהן התועלת שבהצבת מבני בטון על מנת למנוע חניה, תעלה על הסיכון שיהא בהם מפגע, ומשכך עצם הצבת מבנה בטון המונע חניה אינו מהווה ראיה לקיומו של מפגע והפרת חובת זהירות פרטנית.

 

הנה כי כן, בית המשפט נדרש למלאכת איזון בין התועלת שיש בהצבת המבנה לבין הסכנה שהוא עשוי להקים, כאשר האיזון נעשה על פי בחינת מלוא הנסיבות שהוכחו – סוג המבנה, גודלו, מרקמו, מיקומו, נראותו, תוך שבית המשפט נדרש לבחון את שיקול הדעת שהפעילה הרשות המקומית עת שהחליטה להציב את המבנה המסויים במקום המסויים. שיקול דעת זה, הוא נתון המצוי בלעדית בידי הרשות המקומית ועליה להוכיחו במסגרת ראיותיה.

 

כמפורט כבר לעיל, הנתבעות, נמנעו מלהביא ראיות על מנת להוכיח את שיקול הדעת שהפעילה העירייה בעת הצבת מבני הבטון והימנעות זו פועלת כנגדן. כזכור בישיבת קדם המשפט הבטיח נציג העירייה לבחון את הדברים, אך הדבר לא נעשה. על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78  שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89  קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות. הנתבעות אמנם טענו שיכול והעמודים הוצבו לפני שנים רבות ואולם גם את זאת לא טרחו להוכיח ואף לא הוכיחו קיומן של תלונות תושבים אודות חניית רכבים. השאלה, כיצד, מתי ומדוע הוחלט להציב את מבני הבטון דווקא לידי הבית המסויים הזה, בעת שהוצבו נותרה ללא מענה.

 

הדעת נותנת, כי בעת הצבת מתקן כלשהו על המדרכה, על העירייה מוטלת החובה הבסיסית לשקול, לבחון ולהגיע למסקנה, שאכן באופן ההצבה ובמקום ההצבה אין משום מפגע וכי התועלת עולה על הנזק שעשוי להיגרם בבחינת הכרח בל יגונה.

 

במקרה דנן לא הוכח שהופעל שיקול דעת כזה. על פניו, לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תוכיח את אופן שיקול הדעת המופעל במקרים מעין אלה, מי מחליט על כך, כיצד מתקבלת ההחלטה ומהם השיקולים שנשקלים. נציג העירייה השיב שמדובר בהחלטה של ועדת תנועה ואולם לא הוכח כי אכן כך הם הדברים ולא הוכח שיקול הדעת שהופעל בהצבת מבני הבטון, בהחלפתם לאחר תלונת התובעת (שעה שנציג הנתבעת טען שאין קשר לתלונה אלא למראה האסתטי) ובהסרתם בסופו של דבר.

 

לא הייתה כל מניעה שהנתבעות תפעלנה להבאת עדות שהיה בה כדי להניח את הדעת שקיימת דרך קבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים.

​

היבטים משפטיים

 

בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותה של התובעת ועדותו של נציג הנתבעת,  באתי לידי מסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח, שהנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הצבת מבני הבטון במקרה זה. שעה שהתובעת הרימה את הנטל הראשוני, כי לכאורה נפלה כתוצאה ממפגע, על הנתבעת היה לסתור את הטענה ולמצער להוכיח באמצעות עדות, תמונות או מסמכים, שההחלטה על הצבת מבני הבטון ומיקומם התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת נכון ותוך שקילת המיקום בזהירות ובסבירות והכרעה מושכלת שבנסיבות, העדפת חסימת החניה גוברת. נציג העירייה כזכור טען שמדובר במבנים שהוצבו לפני שנים רבות ואולם גם זאת לא הוכח, העירייה לא הוכיחה שאין באפשרותה לאתר את נסיבות ומועד הצבתם, לא הוכיחה מדוע הוחלפו ולא הוכיחה מדוע הוסרו לבסוף. עוד חשוב להדגיש, שאין חולק שכיום מוצבים מבנים אחרים, גבוהים יחסים הנראים בצורה טובה יותר. הווה אומר, העירייה עצמה הגיעה למסקנה שמה שהוצב בזמנו אינו עונה על הדרישות והלכה למעשה, העירייה גם הפנתה לתקן הרלוונטי משנת 2008, אשר גם לפיו מבנה הבטון במקרה דנן אינו עומד בתקן.

 

אין ספק שמדרכות אינן אמורות להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהם מבנים שעשויים להכשיל את עוברי הדרך, כמו עמודי חשמל, מעקות, ברזי כיבוי, מעמדי אופניים ושלל מבנים העשויים לגרום להיתקלות ונפילה. החובה הבסיסית של עירייה שמחליטה להציב על גבי מדרכה מבנה מעין זה, היא להקפיד שהמבנה של מה שמוצב תקין ובטוח ושהמיקום לא יהווה סכנה. במקרה דנן, הוכח שהמיקום, המבנה ואופן הצבת מבנה הבטון יצר סכנה יתירה.

 

הנתבעות טוענות כי גם אם תוכח אחריותן, לתובעת אשם תורם כבד. אדון עתה בטענה בזו.

 

אשם תורם – האמנם?

 

הנתבעות טוענות שהתובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, והתובעת מכירה היטב את המקום.

 

התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם שכן היא נתקלה בקצה של העמוד, ויכול והיו אנשים משני צידי המבנה ואז המבנה נסתר ונתקלים בו.

 

בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

 

בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת, כאשר התובעת פוסעת בדרך הזו מדי בוקר, כפי שהעידה בכנות. התובעת נתקלה במבנה הבטון בדרכה לאוטובוס ולמרות ההיכרות עם הסביבה, ככל הנראה מחוסר תשומת לב. טענתה בסיכומים כי היו הרבה אנשים במקום לא נטענה בתצהירה ולא הוכחה, אך סביר שבשעת בוקר המדרכה לא הייתה ריקה. בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם ואולם טענת הנתבעת שאשמה התורם של התובעת גבוה מאוד אינה מתיישבת עם הנסיבות. מדרכה אינה מסלול מכשולים. התושב לא אמור לפלס את דרכו בין מבנים שונים ומשונים על גבי המדרכה.

 

בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במהות המפגע. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 30%.

 

משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

 

סיכומם של דברים

 

התביעה מתקבלת -  סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

​

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות - 20,000 ₪

עזרה והוצאות מכל סוג 6,000 ₪

נזק לא ממוני 40,000 ₪

סה"כ פיצוי 66,000 ₪

ניכויי אשם תורם – 30% 19,800 ₪ -

סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם 46,200 ₪.

 

אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 46,200 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה,  בצירוף הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעמה. כמו כן, תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

​